רוזה מולכו
(רחובות)
מאז הכרזתו של דוד בן-גוריון על
הקמת המדינה בחודש מאי 1948, החלו התנכלויות נגד יהודים בערים הגדולות של מצרים,
ובעיקר בקהיר.
פצצה ראשונה שהוטמנה בשכונת
היהודים בקהיר בחודש יוני 1948, גרמה להריסת כמה בניינים ומותם של 21 יהודים כולל
כל בני משפחת לוי - מהם נותר רק נצר אחד, יוסף לוי המתגורר היום בהרצליה. בעיקבות
ההרס וההרג, אנשי הרובע התארגנו להגנה על השכונה, וביניהם אמי ז"ל, איימה
מזרחי (Aimee Mizrahi). הם הקימו אירגון שמירה פרטי משלהם, שפעל
ביום וגם בלילה בעיקר.
להוריי הייתה חנות מכולת
בשכונה, ואמי יכלה להשגיח על המתרחש ברחוב במשך היום. את חושיה המחודדים ואת
רצינותה, הוכיחה אמא הוכיחה זמן קצר לאחר מכן, כאשר הבחינה יום אחד במכונית גלידה
שהגיעה לשכונה כדי למכור כביכול את מרכולתה. זו הייתה מכונית טופת. נהג המכונית
הגלידה ביקש גפרור וירד מהמכונית, דבר שהעלה את חשדה של אמא.
עוד בטרם החלה המכונית להתפוצץ,
יצאה אמא לרחוב וצעקה לכולם להתרחק מהמקום מהר ככל האפשר. היא לא הסתפקה בכך,
והזעיקה מיד את ג'אק לוי, המכונה ג'אק אל-עגלאתי, שידע לפרק מטעני חבלה. הוא אכן
החל לפרק את מטען החבלה, כפי שעשה בכל פעם שנתגלתה פצצה בשכונה, אך לצער
כולנו הוא לא הצליח הפעם במשימה. המטען התפוצץ לו בין הידיים בזמן
שניסה לפרקו והוא נהרג במקום.
איתו נהרגו רבים אחרים, ביניהם לדאבוני ולאסוני גם אמי.
הייתי אז בת 12, ובאותו יום
הייתי בבית, כי הייתי חולה ולא הלכתי לבית-ספר. ראיתי הכל מהחלון. רצתי כמו מטורפת
במדרגות, מחפשת את אמי, וראיתי אותה שרועה על הכביש. קראתי לה "אמא, אמא
!" היא פקחה לרגע את עיניה ואמרה לי: "הם הצליחו הפעם, רוזה"...
אלה היו מילותיה האחרונות של אמי.
בשנת 1949, מילאתי את צוואתה
הלא-כתובה של אמי ועליתי לארץ-ישראל עם דודי ומשפחתו. כי שאיפתה של אמי הייתה
לעלות לישראל, והיא אף הגיעה פעם ברכבת-לילה לתל-אביב בשנת 1947, ואני איתה. זוהי
כנראה הסיבה, שבכל טיול שלי בארץ אני מרגישה כאילו אמי נלווית אלי, כמו אז כשטיילנו
כאן יחד, אוחזות יד ביד ורוקמות עתיד טוב יותר.
בתחילה, החיים בארץ לא היה
קלים, אבל אף אחד לא התלונן. בשנת 1953, נישאנו בעלי חיים ואני, בתוך צריף
במעברה. מצאתי עבודה כסייעת בגן ילדים, ועבדתי
19 שנה בגן ליד הבית בחבצלת. למדתי עברית ובשנת 1975 עברתי לעבוד כמזכירת מחלקת רכש
ואספקה בעירית רחובות. לא היה לי קל להחליף את הילדים בניירת של העירייה, אך התקדמתי
מהר מאוד בעבודה, עד שזכיתי להפתעתי ב-"אות הנשיא לעובדת המצטיינת".
הטקס נערך בבית נשיא המדינה בירושלים, ובהתרגשות רבה קבלתי מדליית ערד מידיו של
הנשיא.כל זאת תוך כדי גידול משפחה לתפארת. בני שירת בצה"ל כטייס בחיל אוויר,
ובתי עוסקת במחקר המוח במכון ויצמן. היום אני גימלאית, ומתנדבת ב-ע.ל.ה., וגם כמה
שעות בשבוע באירגון "אוזן קשבת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה