אבי, ג'אק
שמוּל - קהיר 1946
עד כמה שזכור לי, אבי החליט לעזוב את
מצרים מרצונו הטוב, אך הדבר נעשה תוך 4 ימים בלבד ובחשאיות
גמורה. על סמך מסמכים שאבי הותיר אחריו,
יציאתנו ממצרים הייתה חפוזה מאד. דרכונו המצרי של אבי הונפק ב-14.1.1957, הוא קיבל
אשרת יציאה ממשרד הפנים ב-17.1.1957, ועזבנו את נמל אלכסנדריה כבר ב-21.1.1957
כשדרכונו המצרי של אבי מוחתם באות הקין 1941Aller sans Re - הלוך ללא חזור.
הידועה הגענו לנמל חיפה ב-27.1.1957, כלומר שגם
אם האוניה המצרית בה הפלגנו מאלכסנדריה עגנה בנמל כלשהו באיטליה, הרי שלא נשארנו
בנמל הזה אף לא יום אחד, אלא הפלגנו באניה 'מרידיאן' ישירות לארץ ישראל.
הדרכון המצרי של אבי, עליו נרשם בכתב יד ברור ובצרפתית, הלוך ללא חזור - קהיר
1957.
בבתי-הכנסת וחילקו שם סלסילות מחרסינה
מעוצבות להפליא, ובפנים סוכריות דראג'ה מיוחדות... החיים התנהלו על מי מנוחות.
בשנת 1956, עם פרוץ מלחמת סיני, התחלנו
לפתע להרגיש עוינות שהולכת וגוברת מצד הערבים. אבי היה
בעל גוון עור בהיר, וכל הזמן הערבים
חשדו בו ורצו לעצור אותו, עד שזה הפך לבלתי נסבל. כל המשפחה התאחדה לעלייה לארץ.
אני, מימי, הייתי תמיד ערני והרגשתי פתאום בלחשושים שחייבים לעזוב את מצרים
ובכל זאת, עזיבתנו הפתאומית באה לי
כהפתעה. אבי קיבל כנראה מידע שמחפשים אותו. יום אחד בשעות הבוקר, אבי ביקש ממני
להתלבש מהר. "אנחנו נוסעים" הוא אמר. לא ידעתי לאן. עזבנו את הבית כפי
שהוא, עלינו על רכבת ונסענו לאלכסנדריה. הגענו באישון לילה והסתובבנו ברחובות. אבי
חשש להיכנס למלון שמא יעצרו אותו. חכינו לבוקר על מנת לעלות לאניה
"מדיטרניאן".
חלק ממשפחתנו המורחבת נאלצו להישאר
במצרים, בגלל רכושם הרב שלא רצו לוותר עליו, ולבסוף הם נעצרו על-ידי השלטונות
המצריים וכל כספם ורכושם הולאם.
במכס באלכסנדריה הייתה לנו עגמת נפש רבה,
לקחו מאימי את כל התכשיטים שלה וגם היו מאד עוינים כלפינו. חששנו מאד שיעצרו את
אבי. חשבנו לעצמינו "שיקחו מה שהם רוצים, רק שיתנו לנו לעלות לאוניה."
סוף סוף עלינו לאניה ב-21.1.1957,
הפלגנו והגענו ארצה כבר בתאריך 27.1.1957. גם אם האניה עגנה בנמל איטלקי כלשהו,
הרי שלא ירדנו שם והמשכנו לארץ-ישראל. הגענו ביום ששי, ומפאת קדושת השבת לא נתנו
לנו לרדת, ונאלצנו להישאר באוניה עד יום ראשון. זו הייתה אונית מעפילים, וזכור לי
דוחק נוראי, אנשים התעלפו, האוכל היה גרוע ביותר וחיכינו בקוצר רוח להתפנות
מהאוניה.
ירדנו סוף סוף מהאוניה, קבלנו ציוד,
מיטות ברזל ומזרונים מקש, מנורות נפט וכד'. העלו אותנו על משאית ונסענו למשך שעות
ארוכות. בדרך ראינו בתים יפים ואמרנו לעצמנו איזה יופי, כמה יפה היא הארץ. לאחר
שעות נסיעה רבות הגענו לשממה וירדנו בראש פינה.
למרות התנאים הקשים מנשוא, התחלנו להסתגל לחיים
בארץ, ולאחר מספר חודשים קודמנו ועברנו לגור במעברת נהרייה, לצריפי הפח...
לאחר כמה שנים, שהיו קשים מאד להוריי,
הצלחנו לעבור לתל-אביב. אבי השתלב במשטרת ישראל, כמו יוצאי מצרים רבים אחרים
שהועסקו במשטרה, בשל נאמנותם ורצינותם. אימי הייתה עקרת בית, ואחי יחזקאל השתלב
כשכיר בתחום הקונפקציה - מקצועו לשעבר של אבי במצרים. בשנת 1961 התגייסתי
לצה"ל, שם חתמתי לכמה שנים בצבא קבע, ולאחר מכן עבדתי במסגרת הוועדה לאנרגיה
אטומית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה